<h1>פירוש רבינו יצחק קרקושה — שבועות</h1>
<h2>דף כה.</h2>
מדיחה קמטיה. כגון בית השחי ובית הערוה, שלא יהיה בהן דבר חוצץ. ואע"ג דאינן צריכין שיבואו בהן המים, לפי שאינן חשובין כמקום גלוי, אע"פ שפעמים הם נגלין. וילפינן במסכת נדה [מ"ג ע"א] מדכתיב בזב וידיו לא שטף במים, מה ידיו בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי מטמא אחרים בנגיעתו וצריך להטהר על ידי מים, אע"פ[כ] צריך להדיחם שלא יהיה בהם דבר חוצץ, דבעינן שיהיו מתוקנין בענין (שלא) [שאם] יגעו בהן המים לא יהיה בהם דבר חוצץ. כל הראוי לבילה. כגון ששים עשרונות, דקים להו לרבנן [מנחות י"ח ע"ב] דבמנחה גדולה כזאת, אדם (אדם) יכול לבלול אותה בשמן ומתערב השמן לכל פרידה ופרידה שיש באותו סלת, הילכך אע"פ שלא בללה כלל, אלא שיצא השמן עד הסלת אין הבלילה מעכבת בידו כלל, אבל במנחה גדולה יותר מזאת, כגון ששים ואחד עשרונות, קים להו לרבנן שאפילו ירצו לבוללה כל היום לא יתערב הטב, הילכך אם לא בללה כלל בלילתו מעכבת. הכא נמי אם באותן הקמטין דבר חוצץ אע"פ שאין מעכב עליו, אם אין מי המקוה נכנס בהם כשיש דבר חוצץ בהם שאינן ראוין לטבילה כלל, מעכב, אע"פ שאין המים צריכין להכנס בהן מעכב בטבילתו אותו דבר חוצץ. והצריכה ר' טבילה אחרת, דכיון דיש בה דבר חוצץ ואין ראוי לביאת מים מעכב, ואע"פ שאין אנו מצריכין אותה שיפתח פיה כל כך עד שיכנסו המים לתוך פיה. [מקואות פ"ח מ"ה] נדה שנתנה מעות לתוך פיה. ואע"פ שנמצא שהוצרכה לסגור פיה. טהרה מטומאתה, לפי שאינה מצריכה לסגור כל כך שפתיה ושניה שלא יוכלו המים להכנס שם, הילכך אין מעכבין טבילתה. אבל קרצה שפתותיה דאמרינן לקמן שלא עלתה לה טבילה, התם מיירי שסגרה שפתותיה היטב היטב בענין שלא יוכלו המים ליכנס לתוך פיה בשום ענין, הילכך אין ראוי לביאת מים כלל, משום הכי לא עלתה לה טבילה. אבל טמאה על גב רוקה. לפי שבאותן המעות שנתנה לתוך פיה נדבק בהם רוק, טמא אותו רוק, ומטמא את האשה טומאת ערב בצאתו מתוך פיה ונותנת המעות בידיה שאם לא היו לה מעות בתוך פיה היתה בולעת רוקה בכל עת כמנהג העולם, וכשטבלה לא נשאר בפיה רוק טמא אלא רוק חדש משעה שטבלה שהוא טהור. נתנה שערה בפיה. ונמצא שלא הוטבל השער כלל. קפצה ידה. כלומר יותר מדאי, ונמצא שלא יכנסו המים כלל בין כף ידה לאצבעותיה. ואם תאמר, מאי שנא כשנמצא עצם בין שניה מנתנה מעות לתוך פיה, לא דמי, דעצם מהדק וחוצץ, אבל מעות לא מהדקי. מכאן למדנו שאין האשה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילה, דהאי קרצה שפתותיה דמהדקא להו קאמר, ומשום חתוך השפתים הנראה שהוא מסתתר בקריצתה, אבל סתימת [הפה כי] אורחא שרי דכיון דלא עביד בחוזק ראויין הם המים ליכנס לתוך פיה. [מקואות שם] האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין. כלומר שנשאר מקום בית אחיזתו למעלה מן המים, אבל אם השקיע הכלי לתוך המים כל כך שגם ידיו מדיח במים, טהורין אותן הכלים ואין אנו חוששין שמא יהדק ידו בכלי שלא יכנסו המים לתוכו, שהרי אין דרך אחיזה להדק כל כך, ור"ש מחמיר בכך ומצריך להרפות ידיו ליתן ריוח בין ידיו לבית אחיזתו כדי שיבואו בהם המים. בית הסתרים. כגון פיה של מעלה ושל מטה. ובית הקמטים. כגון בית השחי. [שם פ"ט מ"א] חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראש הבנות. כלומר שמשימות בפדחת', ודרך הבחורות להדק אותן היטב היטב, עד שאין המים נכנסין בינם לבין הפדחת, ודוקא בראש הבנות אבל בצואר הבנות אינן חוששין, דאין דרכן להדק בחוזק, דאין אשה חונקת עצמה. ואם היו ענקים רחבים שאין מזיקין לצואר כל כך, חוצצין נמי אף בצואר, דדרך אשה להיות חונקת עצמה מפני שנראה כבעלת בשר. [מ"ב] קולקי הלב ובית הסתרים באשה. כלומר שער [ו]הזקן ושכנגד הלב ושבבית הסתרים באשה שנתלכלך בזיעה עד שנעשה עבה כעין צמר מסובך, הרי הן חוצצין, מפני שהאיש מקפיד עליהן והאשה מקפדת עליהן שבבית הסתרים. לפלוף שחוץ לעין. כלומר צואת העין. והמלמולין. טיט שעל היד שנמלל בידיו עד שנעשה כעין גרגירים ומדובקים בידיו. טיט היון וטיט היוצרים וגץ היוני. כלם מיני טיט הם, אלא שזה חזק מזה. ובצק שתחת הצפורן. כלומר עסה שהוא נדבק הרבה. [מ"ג] ואלו שאין חוצצין וכו'. לפי שאין האיש מקפיד בזיעה כמו האשה. [מ"ד] ולפלוף שבעין. כלומר שהוא לח. וכן גלד שעל המכה דרכו להיות לח. ושרף הלח. כגון דיו הלח וכגון חלב בעינו לח. ולכלוכי צואה. כלומר בעודנה לחה. והצואה שתחת הצפורן והצפורן המדולדל. אלו השנים האחרונים אין חוצצין, לפי שאין דרך האדם להיות מקפיד בהן, והראשונים מלפלוף שבתוך העין כמו כן, אבל משרף הלח ואילך לפי שאין חוצצין כלל שאינן כל כך מדובקין.
